מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא השופט י' פלפל, כבוד סגן הנשיא השופטת ר' אבידע וכבוד השופט י' אלון) במסגרתו קיבל את ערעור המשיבה על זיכויו של המבקש בת.פ 194/03 בבית משפט השלום בקרית-גת.
כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בקרית-גת כתב אישום, המייחס לו עבירה של איום לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 (1) לחוק העונשין וכן גרימת היזק לרכוש בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 31.10.02, בכביש 40, בכניסה לחוות פיליפ, שעה שהעובדים של מע"צ, המלווים בשוטרים, ביקשו להקים בצד הכביש מעקה, פנה המבקש לעובדים במקום ולמנהל מע"צ ואיים, כי אם ימשיכו בעבודתם יישפך דם במקום. המבקש עלה עם מלגזה על הכביש, כשהוא גורם למכוניות אחרות לסטות הצידה כדי למנוע תאונה, תוך סיכון חיי אדם. המבקש פגע במלגזה במכונת דפיקת עמודים, כשהוא זורק אותה לתעלה.
יוער, כי עם תום פרשת ראיות התביעה, נקבע-בהסכמת המאשימה-כי אין מקום להשיב לאשמה בעבירת ההיזק בזדון.
בהכרעת דינו מיום 17.5.05, קבע בית-משפט השלום (כבוד השופטת טלי חיימוביץ) כי התקיימו בנסיבות העניין יסודות עבירת האיום. המבקש יצר הפרעה לתנועת הרכבים שעברו בכביש וסיכן אותם ומשכך קבע, כי התקיימו גם יסודות עבירת פזיזות ורשלנות. חרף זאת, זיכה בית-משפט השלום את המבקש מהעבירות האמורות, בקובעו, כי בנסיבות הדברים והראיות, כפי שהובאו בפניו, קמה לו הגנת "הצורך" הקבועה בסעיף 34 י"א לחוק העונשין. עוד קבע בית המשפט, כי התנהגות הרשות היתה שערורייתית והיו בה משום דיכוי והתעמרות במבקש עד אשר הביאה אותו לכלל מעשה. כמו-כן הוסיף, כי חוקיותה של הפעולה היתה מוטלת בספק ולא הוכחה. לא לוותה התראה אישית ומשזו לא ניתנה, ראוי היה לדחות את ביצוע העבודות ולאפשר למבקש לפנות לבית המשפט כבקשתו. הכניסה אותה ניסתה מע"צ לחסום היא הכניסה היחידה לחוות פיליפ ומשרתת את החווה יותר מ- 50 שנה. יחד עם זאת, מציין בית המשפט כי לאחר האירוע פנה המבקש לבית המשפט וקיבל בהסכמת המשיבה צו מניעה כנגד העבודות ומאז ועד היום נותרה הדרך פתוחה. לאור כל זאת, קבע בית המשפט כי הרשות נהגה שלא כדין ולא כראוי במהלכיה מול המבקש וכי הגשת כתב אישום בגין אותן פעולות מהווה רדיפה של המבקש ומשכך, קבע כי היה מקום להורות על ביטולו של כתב האישום, מחמת הצדק. על הכרעת דין זו הגישה המשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.
בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא השופט י' פלפל, כבוד סגן הנשיא השופטת ר' אבידע וכבוד השופט י' אלון ) קיבל את הערעור, בקובעו כי:
"סייג הפליליות של ה"צורך" דורש את התמלאותם המצטברת של כל חמשת המרכיבים האמורים. על אלה יש להוסיף את האמור בס' 34 ט"ז לחוק...
מסכים אני עם קביעת בימ"ש קמא, לפיה פעולות עובדי מע"צ אותו הבוקר -בנסיון חסימת הכניסה לדרך הגישה לחווה מהכביש המהיר -נעשתה בצורה לא ראויה, המנוגדת לסדרי מינהל ראויים. אפילו אם כוונת עושיה היתה ראויה, הסרת מחדל בטיחותי בכביש המהיר- הדברים נעשו שלא כראוי. על אף זאת, האיום שאיים המשיב על עובדי מע"צ בשפיכת דם ומעשה הפזיזות והרשלנות בהם סיכן את שלומם וחייהם של עוברי הדרך והנוסעים בכביש המהיר-לא היו סבירים בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה [כמאמר ס' 34 ט"ז] ובוודאי שלא היו הדרך היחידה שאין בלתה לרפא את אותה הפגיעה [כמאמר הסיפא לס' 34 י"א]. המשיב יכול היה, חלף האחיזה באיומים ובמעשי הפזיזות והרשלנות, לפנות בבקשה מיידית לסעד דחוף בביהמ"ש המוסמך, כפי שאמנם עשה מיד לאחר שהסתיים הארוע ולאחר שביצע את אותם מעשים. גם אם אניח כי דרך הכניסה לחווה היתה נחסמת לפרק זמן קצר עד לקבלת הסעד המשפטי, הרי שבנסיבות העניין לא היתה הפגיעה "חמורה" ברמה המצדיקה עשייה מיידית של מעשי האיום, הפזיזות והרשלנות. עניינה של הגנת ה"צורך" הינו באיזון הנדרש בין מידת הפגיעה שנפגע עושה המעשה ברמה של "סכנה מוחשית לפגיעה חמורה", לבין סבירות עוצמת תגובתו ומעשיו והעדר אלטרנטיבת פעולה אחרת. האיום על עובדי מע"צ בשפיכות דמים והסיכון שסיכן ברשלנותו את עוברי הדרך המהירה שחלפו לתומם באזור הארועים, לא עומדים במבחן האיזון האמור. בהינתן אלה- לא התקיימו יסודות סייג האחריות הפלילית של "הצורך" כקבוע בס' 34 י"א, ובחריג לעניין זה שבס' 34 ט"ז לחוק העונשין".
עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי פרשת המעשים והארועים נשוא כתב האישום ודרך פעולתם הבלתי ראויה של עובדי מע"צ, בנסיונם לחסום את דרך החווה-ראויים אכן לביקורת. אולם, אין כל אלה עולים כדי הנסיבות החריגות שבחריגות בהן יחיל בית המשפט את דוקטרינת "ההגנה מן הצדק". אותה פגיעה לא הקרינה או השפיעה בדרך כלשהי על יכולתו לנהל הגנתו מפני האישומים שיוחסו לו ברמה המחייבת את ביטול כתב האישום בשל כך. זאת ועוד, דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" אינה כל עיקר סייג נוסף לסייגים הקבועים בחוק לאחריות הפלילית. היא גם אינה בבחינת הרחבה של סייג מאותם הסייגים. "ההגנה מן הצדק" לא נוצרה כל עיקר לבירור שאלת האחריות בפלילים או קיום הסייג לה. משכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בית-משפט השלום טעה בהחילו את דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" לעניין דנן. עוד הוסיף, כי בית-משפט השלום הפריז בתיאור, "השערורייתית", "הדיכוי" ו"ההתעמרות", שייחס למחדלי מע"צ ועובדיה. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי לצד מתיחת הביקורת האמורה כלפי אותה הרשות, תהווה אותה התנהלות לא ראויה שיקול משמעותי ומכריע לקולא בקביעת עונשו של המבקש וכי ניתן יהא לשקול, לאחר קבלת תסקיר משירות המבחן אודותיו, אם ראוי במקרה זה להסתפק בהרשעה או במציאתו אשם בביצוע העבירות המיוחסות לו, ללא הרשעה.
בפסק דינו מיום 3.1.07, הורה בית-משפט השלום (כבוד השופטת טלי חיימוביץ) על ביטול הרשעתו של המבקש וקבע, כי הלה ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. כמו כן, ניתן צו לביצוע 100 שעות של"צ בתפקיד חונכות והתחייבות כספית על סך של 1500 ש"ח, לפיה המבקש לא יעבור כל עבירה שיש בה אלימות במשך שנה .
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
בבקשה שלפניי טוען המבקש כי עומדת לו "הגנה מן הצדק" וכי שגה בית-המשפט המחוזי בקביעתו, לפיה טענה של "הגנה מן הצדק" לא יכולה להתקיים לצד טענות נאשם בדבר אי התקיימות יסודות העבירה המיוחסות לו וטענות הגנה אחרות ביחס לתחולת סייגים לאחריות פלילית בעניינו. לטענתו, עסקינן בזיכוי מוחלט וסופי והחלטת רשויות התביעה להגיש ערעור על זיכוי נאשם אמורה להינתן במקרים מיוחדים וחריגים. לא היה מקום להגיש ערעור על החלטת הזיכוי של בית-משפט השלום ומשהוגש-היה מקום למחקו בעילה של "הגנה מן הצדק". הגשת הערעור וקבלתו על ידי בית-המשפט הינה בבחינת התעמרות על גבי התעמרות. עוד הוסיף, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שצמצם את תחולת הגנת "הצורך" ולא ערך את האיזונים הראויים בין הערכים המוגנים על ידי סייג זה.
מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור הן בשל העדר עילה והן לגופם של דברים. ראשית, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה לא מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". שכן, לא עולה בעניינו כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בהתאם למבחנים שנקבעו בהלכת חניון חיפה. שנית, בית-משפט השלום הגיע לכלל מסקנה כי המשיבה הוכיחה את יסודותיהן של העבירות נשוא כתב האישום וההכרעה המזכה ניתנה לאור קביעתו כי למבקש עומדות הגנת "הצורך" ו"הגנה מן הצדק". עוד טוען, כי האיום שאיים המבקש על עובדי מע"צ בשפיכת דם ומעשה הפזיזות והרשלנות לא היו סבירים בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה וכן לא היו הדרך היחידה שאין בלתה לרפא את אותה הפגיעה. משכך, לא קמה למבקש הגנת "הצורך". זאת ועוד. מעשי הרשות אינם עולים כדי הנסיבות החריגות שבחריגות בהן יחיל בית-המשפט את דוקטרינת "ההגנה מן הצדק".
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ובפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). אין לטעמי בשאלה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". זאת ועוד. לאור התוצאה אליה הגיע בית-משפט השלום, סבורני, כי אין הערעור מהווה הדרך היחידה להימנע מתוצאה קשה במיוחד ובלתי צודקת. זאת, גם במצב דברים כזה בו לראשונה המבקש הורשע על ידי ערכאת הערעור (ראו, למשל, רע"פ 1533/04 קפלן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אין זה משנה כלל אם בעל הדין זכה בערכאה הראשונה ונכשל בשנייה. הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984 (להלן: חוק בתי המשפט) המתנה את הערעור לבית משפט זה במתן רשות, חלה גם במקרה בו הנאשם מזוכה בבית-משפט השלום ומורשע בבית-המשפט המחוזי והקריטריונים הנהוגים בשיטת משפטינו למתן רשות ערעור חלים אף הם. במילים אחרות, די בכך שהעניין נדון בשתי ערכאות. כך או אחרת, תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את הרשעתו. תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם "כשר" הוא או "פסול", ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של עניין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו אם היא סבורה, כי התוצאה שאליה היתה מגיעה לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהייתה אחרת (וראו: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6)). מטעם זה בלבד, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להדחות.
טענת "ההגנה מן הצדק" הינה טענה לפיה יש לעכב את ההליכים נגד הנאשם משום שאין באפשרותו של בית-המשפט להעניק לנאשם משפט הוגן, או משום שיש בניהול המשפט פגיעה בחוש הצדק וההגינות. בדרך-כלל, מדובר במקרים בהם התנהגות התביעה מונעת משפט הוגן מן הנאשם (ראו ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, בעמ' 370. להלן: הלכת יפת; ע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). תוצאת הפעלת "ההגנה מן הצדק" היא, כי אין עוד מקום להעמיד את הנאשם לדין פלילי וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו (הלכת יפת דלעיל, בעמ' 359). בית משפט זה קבע סטנדרטים מחמירים לשימוש בהגנה מן הצדק לביטול-כתב האישום: התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. מדובר בטענה שתתקבל רק במקרים נדירים, בהן המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו (ראו הלכת יפת דלעיל; בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא (5) 96, תוך התייחסות להלכת יפת דלעיל). היות ולהחלת טענה זו עשויות להיות גם השלכות בלתי רצויות מבחינתו של הציבור, יש להפעילה במשורה. נוסחה זו של "ההגנה מן הצדק" עיקרה הוא-בראש ובראשונה- בהתנהגות הרשות ואך ורק בהמשך לכך-ביחס שבין אותה התנהגות לבין כל החומר שהונח לפני בית-המשפט: העבירה שמדובר בה, מצבור הראיות שהונחו לפני בית-המשפט ונסיבות העניין בכללן. בית-המשפט חייב לתמרן בזהירות בין הגורמים והשיקולים השונים תוך שהוא בוחן ובודק את עומקה, כמו גם את עוצמתה של התנהגות הרשות כפי שנמצאה לו ובהמשך לכך, להוסיף, לבחון ולבדוק את המכלול שהונח בפניו ואת המידתיות היחסית בין אותה "התנהגות שערורייתית" של הרשות לבין יתר מכלול הנסיבות, ובו גם סוג העבירה שכאמור בה מדובר (ראו דנ"פ 3092/02 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 337). עם זאת, בית משפט זה קבע, כי ראוי לעדן את הקביעה לפיה על המצפון להזדעזע מהתנהגות שערורייתית של הרשות טרם ניתן לקבל את טענת "ההגנה מן הצדק" (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' איתמר בורוביץ ואח' (לא פורסם), מיום 31.3.05. להלן: הלכת בורוביץ). הווה אומר, כי תחת זאת, נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות. לפיכך, אם מתקבלת הטענה, התוצאה היא שכתב-האישום שהוגש נגד הנאשם יבוטל. יוער, כי טענת "ההגנה מן הצדק" אינה מנויה בין הטענות המקדמיות המנויות בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). המדובר בטענה מקדמית העומדת לרשותו של הנאשם בפלילים ואשר על פי טיבה ואופייה, מקומה הטבעי הוא לפני תחילת בירור האשמה, שכן, בדרך כלל קבלתה כרוכה בביטול כתב האישום (י' קדמי על סדר הדין בפלילים, בעמ' 541). משכך, על הנאשם להעלותה בהזדמנות הראשונה. או אז, על בית-המשפט ליתן את החלטתו בטענה מיד. עם זאת, אין עסקינן בכלל בר-יעבור. עיתים, ניתן להעלות טענה זו עד סיום המשפט (הלכת בורוביץ דלעיל), כפי שנעשה במקרה דנא על ידי בית-משפט השלום.
כך או אחרת, המבקש מציין טענה זו כסייג לאחריותו בפלילים. שותף אני לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה "ההגנה מן הצדק" אינה תוספת לסייגים הקבועים בחוק לאחריות הפלילית ואף אינה בבחינת הרחבה של סייג מאותם הסייגים. סייג הינו אחד הסייגים המנויים בפרק ה1 לחוק העונשין. אכן, ניתן לטעמי להחיל את הוראות חוק העונשין גם על סייגים אפשריים נוספים, אולם שומה עליהם להיות בעלי מאפיינים זהים ו/או דומים לסייגים שבחוק העונשין. לא כך המצב בענייננו.
ההלכה שנקבעה בפרשת בורוביץ לעניין "ההגנה מן הצדק" מפתחת ומרחיבה את ההלכה שהיתה קיימת עד עתה- היא הלכת יפת. בית משפט זה, נתן דעתו להלכת יפת, הוסיף וקבע בחינה בת שלושה שלבים לבחינת טענת "ההגנה מן הצדק". בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שנתקבלו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית- המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע.